ארכיון חודשי: ספטמבר 2012

מילים לזכרו של גורקה

בצער רב ובקושי גדול נאלצנו להיפרד מחברנו היקר גורקה. ברשותכם אבקש לכתוב מספר מילים על איש הלאטקס החביב והשרמנטי, שכולנו אהבנו לרחם עליו כל כך.

לגורקה היו חיים קצרים וטובים, הוא  נולד בירושלים, בחורף שלפני שנתיים וסיים את חייו לצד פח זבל בחולון. החיים כבר לא חייכו אליו יותר. את החודשים ראו על פניו המתקמטים ובקרעים שהעמיקו לאורך לחייו השמוטות. אישוני הגולות שלו התפקעו מתוך עיניו ובכלל, כל המילוי שלו זלג החוצה. זה לא היה מחזה נעים. הוא המשיך לשלב את זרועותיו מאחורי גבו, מעולם לא דיבר, לא גילה לאף אחד שבעצם אין לו כפות ידיים. הוא פשוט היה יושב שם תמיד ומתבונן, מזכיר למביטים בו צניעות מהולה בביישנות, ספוגה בחששות שבאים מפחד, הפחד הזה מהזקנה והמוות. באמת שלא הגיע לו ללכת לבד. הוא רצה אישה, כל מה שהוא קיבל זה מדף, ולא היתה לו אחת כזאת מעולם. ריחמתי עליו, כולם ריחמו עליו, היו אומרים לו שהוא יפה ושיש לו הרבה הבעה בעיניים, אבל אף אחד אף פעם לא סיפר לו סיפור, אף אחד לא קרא לו כדי לשתף אותו במשהו, בחוויה, בשיחה, בנגינה, בריקוד. הוא באמת היה מסכן. הו גורקה.

אבל למזלו של גורקה הוא נוצר על-פי מודל חימר, ולהבדיל מכל המרחמים עליו אפשר למחזר אותו. אמנם אין סיכוי שייצא בדיוק אותו הגורקה, אבל האפשרות קיימת והיא ניתנת לביצוע קל. ישנו מתכון לאיש נפלא שאפשר להחיות אותו בשנית, אפשר לתפור לו וסט חדש ולעטר אותו במטפחת, אפשר לומר 'וואו גורקה, טוב שחזרת אלינו, אמנם קצת אחרת אבל אותה הבעה', ואפשר גם להשאיר את זה ככה, לרפרף בתמונות של מי שהכרנו פעם ולהיזכר ולספר כמה נפלא הוא היה. כמה בעצם הוא הזכיר לנו את עצמנו. איך הפנים שלו התפרקו כמו בובה מרופטת, איך ביום האחרון שראיתי אותו הוא עשה מה שתמיד עשה, הוא ישב וחיכה שמישהו אחר יעשה משהו, הוא ישב ברחוב ליד פח זבל וחיכה.

גורקה הראשון (2010-2012)