ארכיון חודשי: ינואר 2013

שלג בירושלים

ביום רביעי קלאץ ואני ירדנו למטה לאכול מרק, ובזמן שאנחנו יושבות על הבר ושורפות את הלשונות שלנו, נכנס למקום בחור צעיר עם גזר ביד. כשהברמן שאל אותו לפשר הגזר השיב הבחור "באתי מוכן מהבית". הוא היה מוכן לשלג כמובן, אבל אנחנו גיחחנו על התקוות הגבוהות, רבע שעה אחר- כך הלכנו לקנח בגלידה ושלג לבן כיסה את הרחובות. רחוב עזה שתק ואף מכונית לא עברה ברחוב, כל הסטודנטים מיהרו לרדת למטה למלחמת שלג ענקית שסיימה את הסיפור, השחרנו הכל, ביזבזנו את כל השלג, ניקינו את כל השמשות הקדמיות של המכוניות, את הגגות, את הספסלים ואת כל האדניות, חזרנו הביתה עם גרביים רטובות, אצבעות קפואות ולשונות שרופות. חשבתי נחמד, כבר ראיתי שלג יפה יותר, אירופה בשלג לא מתקרבת לעזה, אבל זה לא נגמר בזה. קלאץ העירה אותי מוקדם מאוד בבוקר, זינקתי מהמיטה, יצאתי למרפסת ומצאתי אותה שם כבר מרוססת לבן. לא האמנתי למה שאני רואה, אני חושבת שאף אחד לא האמין, העיר הייתה מכוסה בכמויות כאלה של שלג שלא הייתי מצפה לראות כאן בחיים, פתאום השלג של אירופה כבר היה פחות מרגש, מסיבה אחת פשוטה, כי זה לא אירופה פה זה הבית. פה כל שנה אנחנו מתפללים לשלג בירושלים ואף פעם זה לא קורה, ואם זה קורה אז חוסמים לנו את הכבישים ואנשים שגרים במרכז כמוני לא יכולים להגיע או מתעצלים, ואם יש לי איזשהו זיכרון משלג בירושלים זה מנסיעה עם ההורים מתישהו ב-92', כשעצרנו בצד הדרך, עוד לפני שהגענו לעיר, ובנינו איש שלג חמוד ורטוב משאריות אחרונות שטרם השחירו. הפעם ירד לי שלג במרפסת והרחוב היה לבן ושקט כמו יום כיפור, השיירה של ביבי לא עברה, האוטובוסים של אגד לא עבדו, השיפוצניקים מהדירה למטה לא הגיעו אז הם לא קדחו ולא דפקו. מעניין אם כל האנשים האלה היו חלק מהפרצופים הנדהמים ברחובות, שהפכו מהר מאוד לפרצופים מחייכים, ואם גם הם שיחקו בשלג בגן סאקר כמו ילדים.