קטגוריה: טקסטים

מעשה במעשה

מעשה במעשה כך היה. ביום הולדתו העשירי של ירדנה קנו לו רובוט מעופף על שלט, הרובוט היה כל כך צבעוני וירדנה לא ידע אם לקפוץ מרוב אושר. אבא הבטיח לו שכשתצא השבת יקנה לו בטריות מתאימות בשביל הרובוט ואמא אפתה לו עוגת אוכמניות בדיוק כמו שביקש, עם גבינה ועגולה. משך כל השבת חלם ירדנה על הרובוט ודמיין איך יעיף אותו ואכל מהעוגה, כשהגיעה השעה רץ ירדנה לאבא ופתח את המכסה של הבטריות בשלט, ״מהר אבא מהר! בוא נלך לקנות בטריות!״, אבל אבא אמר שכבר חשוך ואי אפשר. ביום ראשון חזר מהר מבית הספר, אבל אמא ישנה ואבא לא חזר. הוא הסתובב בבית וניסה לעשות רעש, אבל בלי להודות לעצמו שזה בכוונה. הוא הוריד את הצנצנות מהמדף אל השיש, ואחרי שהשתעל קצת החזיר אותן בחזרה, הוא הדליק את הטלויזיה על ווליום גבוה והנמיך במהירות ושאל איך זה קרה, הוא הזיז את הכיסא כשישב להכין שיעורי בית, קירב אותו עוד קצת והרחיק מהשולחן, הוא מרט שערה מהזנב של החתולה וטרק את כל המגירות ושרק בקול רם. פתאום באה אמא ואמרה לירדנה ״ישנתי״ וירדנה התנצל והביא את השלט, אבל אמא אמרה שאין עליה שקל, אז שיחכה בסבלנות וירדנה שתק. רובוטים מעופפים! חשב לעצמו ירדנה, אבל כל השבוע ירדנה חיכה, כל פעם קיבל תירוץ אחר מאמא ואבא, אבל הם אמרו שזה באמת והוסיפו ליטוף של ״לא נורא״. ביום חמישי אבא ביקש מירדנה שיראה לו איך מורידים שירים מהיוטיוב, אז ירדנה התיישב לידו עם המתנה, ״אני צריך לקנות בטריות, לא שכחתי״ אמר אבא, וירדנה הראה לו איך מבצעים הזמנה באי.ביי, ואחר כך באמאזון ובאתרי יד-שניה.

מודעות פרסומת

זיכרון של ריח

אנשים אומרים שהם זוכרים ריח. הם לא זוכרים ריח, הם זוכרים תחושות. הבית של סבתא עולה להם בזיכרון והם זוכרים שכבר בדלת הם יכלו לזהות את הריח החזק של הספרים המצהיבים, את הרהיטים שהריפוד שלהם מאובק מבפנים, ריח של כותונת לילה, של טוסט עם מרגרינה ושל אורגן ישן עם שתי קומות של קלידים. הריח לא באמת עולה להם בזיכרון, אלא החמימות באהבה של סבתא והמחשבות על הזיקנה, כל אותן תחושות שהם הריחו עוד בדלת, עוד לפני שנכנסו לבית שלה.

ריח הוא חידה. הוא זיכרון של רגש. הוא חיבור של טעמים מיוחדים בראש. הוא לא קיים בהסתכלות אחורה, למרות מה שאומרים, אבל אולי אני חולה בזיכרון של תתרנים. מי שיכול לזכור ריח מרוויח אושר גדול ואני באמת מקנאה בו כי אני לא יכולה, כבר חודשיים עברו מאז שנסעת וכבר הספקתי לשכוח את הריח שלךָ.

ההולך בדרכו שלא לו (ב)

(1) הדרך בה אנחנו בוחרים ללכת הינה ייחודית לכל אחד מאיתנו. ההולך בדרכו שלא לו, אין לו דרך כזאת ברשותו והריהו אדם כזה-

(2) אשר יתן דעתו בהתאם לדעת חברו ויסכים בחינניות עם כל דבר שיאמרו לו.

(3) המשפטים "כן אבל לא", "זה מה שהתכוונתי", "אתה צודק בהחלט" ו"גם אני חושב ככה", שגורים בפיו ומשרתים את שפתו שנים על-גבי שנים.

(4) יזדמן לסרט רק לאחר שקרא את הביקורות בעיתון ויגיב בהתאם לתגובות המבקרים כאשר יתבקש לתת את דעתו על שראה.

(5) יאהב תמיד כל פריט שילבש חברו ויחמיא לו על שערו אף ב'יום שיער גרוע'.

(6) לעולם יהיה מעודכן וטעמו באופנה ומוסיקה יהיה מוכתב על-ידי הסובבים אותו.

(7) יש העלולים לכנותו 'נגרר'. במצבים כאלה, בהם הוא מרגיש זלזול במבטם של אנשים הוא יעשה מעשה נועז, בדרך-כלל בעל ביטוי פיסי כמו מעשה קונדס מטופש שיגרום לו נזק. עקב כך חבריו יתפסוהו כחדשן והרפתקן וישכחו שאין לו דעה כלל.

(8) יבחר להיראות קליל בעיני זוגו בעת קינוח ויחלוק איתו תופינים בקצפת וסירופ שוקולד ואף יזמין בנוסף כדור גלידת שמנת לעצמו, למרות שהחליט להתחיל בדיאטה.

(9) כמתבקש הוא יגדל לעצמו תוכי, שיחזור אחריו ויגרום לו להרגיש בעל אמירה.

(10) בלילות הוא יחלום אלפי שבילים מתפצלים ויתעורר בבהלה כי לא ידע לאן ללכת.

 

נכתב בעקבות 'טיפוסים' מאת תיאופרסטוס.

ההולך בדרכו שלא לו (א)

לכל אדם דרך בה הוא הולך, תשוקותיו מפנות אותו להשקפת החיים היחודית לו, החלטותיו בנוגע לאורח חייו יהיו תמיד בהתאם להשקפה זו ודעותיו, גם אם ישתנו מאחת לאחרת, תמיד יהיו בהן סיבה ונימוקים. ההולך בדרכו שלא לו, אינו מכיר את דרכו שלו וכל אדם הנקרה בדרכו- ישתווה לו.

הוא לעולם ישתדל שלא לומר את דעתו ראשון, תמיד יחכה לבעל-שיחו שידבר לפניו ולאחר שיהנהן בראשו וימצמץ בעיניו, יסכים איתו.  הוא אף יוסיף ויאמר דברי חכמה ותובנות, ויראה איתן בדעתו לנצח, אך לעולם לא יחדש דבר. במידה ובן-שיחו של ההולך בדרכו שלא לו ידרוש לדעת את דעתו לפניו, יתחמק ההולך באלגנטיות כזו וינסה להיראות דיפלומטי. הרי ישנם מקרים בהם אין לדעת מה בן-זוגך לשיחה יאמר ואיך יגיב, עדיף לו, להולך בדרכו שלא לו, להשאיר לעצמו את כל הנתיבים פתוחים.

הוא מכיר את כל קווי אופיים של חבריו לעומק ומשתדל להתרועע איתם במקביל אך לא יחד, הרי אין הוא יכול להסכים עם כולם בבת אחת! אך במסגרת חברתית כזו או אחרת יוצא לו להזדמן למסיבות בית. כשיגיע לאחת כזאת, ינהל שיחות שקטות עם חוגג אחד או שניים לכל היותר בכל פעם וינהל עם עצמו מין סבב שכזה בין כל הנמצאים בבית. בצורה זו הוא שומר על תפיסתם של אנשים אותו, כל אחד ותפיסתו שלו. במידה ואין ברירה והוא משתתף באסון שנקרא 'שיחה קבוצתית', הוא לא יתבלט וישתוק הרבה. סימן ההיכר שלו, ההנהון, יתפוס תאוצה ויגיע למהירות מירבית כאשר ראשו יסתובב לכל הכיוונים, בהתאם לכיוון בו השיחה מתגלגלת, החוגגים בחדר ישאלו אותו מדוע הוא שקט הערב והוא יחזור הביתה עם כאב ראש נוראי.

שאיפתו הסמויה של ההולך בדרכו שלא לו היא אכן למצוא את הדרך שלו וזהו הקושי הגדול ביותר והאתגר המסורבל שעוטף אותו משחר ילדותו, הוא פשוט אינו יכול שלא להסכים עם אדם שנפגש בו. כאשר הוא נמצא לבד בבית, יושב ההולך בדרכו שלא לו ומתלבט ומתחבט בינו לבין עצמו, עם מי מחבריו הוא הכי מזדהה. אך נחישות ההחלטה שלו, להפתעתו המייאשת, מתפוגגת עם כל שיחה חדשה שנקרית לו בדרכו.

 

נכתב בעקבות 'עד שמיעה: חמישים דיוקנאות' מאת אליאס קאנטי

כאן גרים בקלאץ

השנה החדשה נפתחת מחר, שנת הלימודים האחרונה שלנו, איתה הבטחות זוהרות נזרקות לאוויר והבטחה אחת עיקרית- לעמוד בכל אלה. משפט המפתח הוא 'לא כמו שנה שעברה'. 'אני רצינית' ו'חייבים' גם מככבים אצלנו הרבה. מעניין אם נצליח, אם נעמוד בכל זה, אם הזמן יעבור ועדיין נרצה, ואם לא נצליח אם נשנא את עצמנו, אם נאשים את הלימודים, נאשים את הפרוייקט, את העיר הזאת, את אגד, את מי שיהיה. לא יכנס אלינו הביתה שום 'שניצל דק'. לא 'טבעול' ולא 'מאמא' ולא אכפת לי כמה דק הוא יהיה, השנה אנחנו מבשלות יותר בבית, לא כמו שנה שעברה. המיטב של התפריט בשנים האחרונות הסתכם בפתיתים או ספגטי, או במקרה הטוב אורז מלא, ותמיד הם באו כתוספת מנחמת, ליוו את המלך הבלתי מעורר, הגדול, הנורא, השניצל הדק הדלוח. כי לא היה זמן לעמוד מול הגז, או לחתוך ירקות ולזרוק לתנור, לא היה לנו זמן להתלבט בסופר, בקושי היינו בסופר בכלל. כשהרשינו לעצמנו לעשות הפסקה זאת היתה תמיד הפסקה לקפה. קפה? אז קפה? שתיים בלילה רוצה קפה? עוד קפה? אני עושה קפה! מה לא נעשה הפסקה לקפה? השנה אנחנו נשתה פחות קפה. קלאץ הציעה דרינק במרפסת כל ערב. כן, כל ערב, דרינק קטן, במרפסת, נראה לי שאני והקפטן נעמוד בזה. השנה לא נקלע לפח זבל מהמרפסת. אפילו שעשינו את זה רק פעמיים, אם יש שקית שהגיע זמנה אנחנו נרד במדרגות. השנה לא משנה מה, אנחנו נכנסות לכושר. קלאץ מחדשת את המנוי בבריכה, היא אפילו חושבת להקים קבוצה, כי כל מי ששומע אומר 'היי איזה כיף, גם אני עושה מנוי, באמת אני אוהב לשחות, הרבה זמן לא שחיתי'. הבטחות על הבטחות. אם קלאץ לא תחזיק לי את הראש מתחת למים אני אחכה לה בסאונה בזמן שהיא תעשה בריכות. אז אולי אני אמשיך לטפס על קירות, אולי אני אלך לרקוד במעגלים באיזה מתנ"ס, מה שבטוח נזיז את עצמנו, הספיקו לי הריצות לאוטובוס בבוקר, זאת ריצה למרחקים קצרים, לא באמת ספורט. השנה אנחנו לא רצות כדי לתפוס את קו 19. שיעבור, הוא וה-19 השני מאחוריו. אנחנו נקום מוקדם ולא נילחץ ובטח לא נאחר ולא נחזור מאוחר מבית הספר. השנה לא חוזרים מאוחר מבית הספר. לפחות לא בסמסטר א', לא יודעת מה עם סמסטר ב', לסמסטר ב' כבר אולי אביא מזרון, לא רוצה להגיע לזה אבל אני אישן שם אם אצטרך, אני אתאבד על הפרויקט הזה, אני לא אוכל ולא אשתה כדי שהסרט הזה יעמוד וכדי שאהיה שלמה עם מה שהספקתי. לעזאזל הנה עוד הבטחה, על מי אנחנו עובדות, השנה מתחילה עוד רגע ויש לנו סרט גמר לעשות.

השלט החדש שלנו על הדלת. קלאץ כהרגלה עם הטופ הספורטיבי, אני עם 'חולצת החודש'. הגיע הזמן לשנות.

מילים לזכרו של גורקה

בצער רב ובקושי גדול נאלצנו להיפרד מחברנו היקר גורקה. ברשותכם אבקש לכתוב מספר מילים על איש הלאטקס החביב והשרמנטי, שכולנו אהבנו לרחם עליו כל כך.

לגורקה היו חיים קצרים וטובים, הוא  נולד בירושלים, בחורף שלפני שנתיים וסיים את חייו לצד פח זבל בחולון. החיים כבר לא חייכו אליו יותר. את החודשים ראו על פניו המתקמטים ובקרעים שהעמיקו לאורך לחייו השמוטות. אישוני הגולות שלו התפקעו מתוך עיניו ובכלל, כל המילוי שלו זלג החוצה. זה לא היה מחזה נעים. הוא המשיך לשלב את זרועותיו מאחורי גבו, מעולם לא דיבר, לא גילה לאף אחד שבעצם אין לו כפות ידיים. הוא פשוט היה יושב שם תמיד ומתבונן, מזכיר למביטים בו צניעות מהולה בביישנות, ספוגה בחששות שבאים מפחד, הפחד הזה מהזקנה והמוות. באמת שלא הגיע לו ללכת לבד. הוא רצה אישה, כל מה שהוא קיבל זה מדף, ולא היתה לו אחת כזאת מעולם. ריחמתי עליו, כולם ריחמו עליו, היו אומרים לו שהוא יפה ושיש לו הרבה הבעה בעיניים, אבל אף אחד אף פעם לא סיפר לו סיפור, אף אחד לא קרא לו כדי לשתף אותו במשהו, בחוויה, בשיחה, בנגינה, בריקוד. הוא באמת היה מסכן. הו גורקה.

אבל למזלו של גורקה הוא נוצר על-פי מודל חימר, ולהבדיל מכל המרחמים עליו אפשר למחזר אותו. אמנם אין סיכוי שייצא בדיוק אותו הגורקה, אבל האפשרות קיימת והיא ניתנת לביצוע קל. ישנו מתכון לאיש נפלא שאפשר להחיות אותו בשנית, אפשר לתפור לו וסט חדש ולעטר אותו במטפחת, אפשר לומר 'וואו גורקה, טוב שחזרת אלינו, אמנם קצת אחרת אבל אותה הבעה', ואפשר גם להשאיר את זה ככה, לרפרף בתמונות של מי שהכרנו פעם ולהיזכר ולספר כמה נפלא הוא היה. כמה בעצם הוא הזכיר לנו את עצמנו. איך הפנים שלו התפרקו כמו בובה מרופטת, איך ביום האחרון שראיתי אותו הוא עשה מה שתמיד עשה, הוא ישב וחיכה שמישהו אחר יעשה משהו, הוא ישב ברחוב ליד פח זבל וחיכה.

גורקה הראשון (2010-2012)

הקוף של ירושלָב

ירושלָב החליט למחזר את ההופעה של הקוף שלו, אחרי ארבעה חודשים של אבטלה שנקראו בפיו "אתנחתא" ושבוע של דיכאון קשה ומחשבות על המצב. בכל אותה תקופה הקוף לא זז הרבה בחדר, הוא נשאר כשהיה, מוכן לפעולה, עם כובע על הראש קשור בסרט, ווסט אדום עם כפתורים ומצילה צבועה זהב. “הגיע זמן!” קרא ירושלב "אתה חוזר להופעה!”, והוא הושיב את הקוף על הכתף שלו ועזב את המושב.

בדרך תלאביבה הוא דיווש במרץ רב, וכל הדרך הוא שרק והצביע על חירייה, הוא אמר "אתה רואה? גם לנו זה מגיע" וכשהגיעו לתל-אביב התמקמו באלנבי. ירושלב הניח כוס פלסטיק על המדרכה, אבל הקוף לא הזיז את המצילה ולא רקד. “נו קדימה!” האיץ בו ירושלב והאנשים החלו להתאסף סביב השניים, כי מי רואה קוף באמצע היום? ובאמצע אלנבי? ועוד לבוש כמו נער מעליות עם מצילה? והמתאספים צחקו ומחאו כפיים, וירושלב נלחץ והקוף עמד. ואנשים באו והלכו וזרקו מטבעות לכוסוירושלב הודה להם והקוף עדיין עמד. הם קראו לו "בראבו!" וירושלב חייך, אבל היה נבוך מאוד ורצה לצעוק בקול "חכו עוד רגע! לא ראיתם!”, והקוף פשוט עמד שם ואחרכך עמד.

בסוף היום חזרו השניים למושב, קוף דומם וירושלב, עם מטבעות בכיס ואכזבה בלב והבטחה לעצמו שזאת סוף ה"אתנחתא" וש”ממחר הקוף רוקד”. כשהגיעו הביתה שוב קרא לו לנגן, “אם אתה תרקוד נרוויח כסף פי שתיים" אבל הקוף רק הסתכל עליו וקצת ישב.

תמיד אישה

מדמואזל דה קריטיק קמה בבוקר וירקה על עצמה במראה. היא צבטה את שדיה, תפסה במשמניה, פרעה את שיערה וסטרה על ישבנה. "את מזעזעת", היא אמרה לעצמה. "שום גבר לא ירצה אותך כשאת נראית ככה”. היא הכינה לעצמה קפה מחוזק וסנדוויץ' לא מושקע. לבשה את השמלה הצמודה, הידקה את החגורה, התאפרה, נעלה את הנעליים הכי יפות שלה ויצאה לחפש חתן. מדמואזל דה קריטיק הייתה יושבת כל בוקר בכיכר פריס ומחכה.

הוורידים שעל ידיה התנפחו עם השנים וצבעו בכחול את הדרכים אל ליבה. היא ידעה להסתיר זאת בכפפות לבנות, שעה שעילעלה בשבועוני אופנה. “זאת יפה מאוד", "גם זאת נחמדה", היתה מדרגת בקול רם את הדוגמניות, ואז בשקט, מזלזלת, "אלה בטח לא שלה".

 "חמישה כיוונים”, חשבה לעצמה. חמישה כיוונים לגבר שיכול להגיע ולבקש את ידה: מאחוריה, מלפניה, מימינה, משמאלה, ואפילו מעוד דרך שנמצאת מאלכסונה.

אבל השנים עברו, דה קריטיק עוד ישבה, מעלעלת במגזינים, מעלעלת ומקנאה. מידי פעם הייתה מרימה את הראש ובוחנת את העוברים ושבים, אך מעולם לא אזרה אומץ לגשת אל גבר. היא רק הייתה ממלמלת הוא יחשוב שאני חיוורת", ולפעמים מוסיפה “זה יגיד שאני זקנה".

קו 19

קו 19 הוא המדע והטכנולוגיה של יצירת אובייקטים ניידים מחומרים אורגניים על-ידי פעולות חימום והצמדה. מולקולת-על, שנוצרת מהיתוך של מסה שהתגבשה תוך כדי קירור, או התהוותה על-ידי פעולות חימום, והיא מוצאת את דרכה בעולם בנסיעה. אי אפשר להזיז רגל, אין אוויר לנשימה. הפרטים צמודים זה לזה, ממתינים כל איש בתורו לתחנה. מידי כמה דקות יורדים ועולים אחדים מהם, מתנתקים ומתחברים לאמא מולקולה בדרכה הססגונית והפתלתלה. גוש מורכב וצבעוני, ששולח זרועות מכל עבר, אשר נאחזים במוטות הצהובים של הקופסא. כשאחד נפרד לשלום, שלושה אחרים עולים ונדבקים, מוסיפים לחוזק החומר במבנה הכימי שלו, שמספק שיווי משקל ונחמה. אילו אחד היה עומד לבדו ללא תמיכה, היה מוצא עצמו, בעזרת כוח האינרציה, בתעופה.

כשאני מוצאת מקום לשבת, מגיע תורי להיות במנוחה. הזרוע שלי מרפה מאחיזה במוט צהוב, ולפעמים יש סירקולציה וקצת מקום למחשבה. אז הקרוב מתבלבל עם הרחוק, ומה שסביר שיראה לעין במרחק לא רב, נראה מרוחק עוד יותר, והקרוב מקבל משמעות חדשה. הקרוב שלידי הוא נוגע בי. טוסיק ליד אוזן, כתף נוגעת בחזה משופע, הבל פה שמסגיר חוסר בארוחת בוקר, ופיהוקים שעומדים כסיבה להיטלטלות האירוע, לפאסיביות תוך כדי תנועה.

שעת צהריים, זמן לקום.

המעיר: הלו?

המוער: הלו.

המעיר: היי.

המוער: ישנתי.

המעיר: אני הערתי אותך?

המוער: לא מה פתאום.

המעיר: אז מה קורה?

המוער: אני יכול לחזור אליך אחר-כך?

המעיר: אולי תחזור אליי אחר-כך?

המוער: טוב.

המעיר: תחזור, תחזור לישון, אני לא רוצה להפריע.

המוער: בסדר.

המעיר: תתקשר אליי אחרי שתקום?

המוער: כן.

המעיר: טוב, אם אני לא עונה נרדמתי.